סובלנות
על סטריאוטיפים, דעות קדומות וגזענות
בבסיס הצורך בטיפוח סובלנות נמצאת הפעולה הקוגניטיבית האוטומטית של מיון הסובבים אותנו לקטגוריות (Allport, 1954/1979). המוח האנושי נוטה לסווג אנשים לפי קבוצות השתייכות, מתוך צורך לפשט את המציאות החברתית. תהליך זה מהווה בסיס להבנת דפוסי חשיבה חברתיים, אך הוא גם הקרקע שעליה נוצרים סטריאוטיפים ודעות קדומות.
סטריאוטיפים ודעות קדומות
דעות קדומות נשענות על סטריאוטיפים ומוסיפות להם מרכיב רגשי – לרוב שלילי – כלפי חברי הקבוצה האחרת (Vescio & Weaver, 2013).
סטריאוטיפים מוגדרים כייצוגים קוגניטיביים של האופנים שבהם חברות וחברי קבוצה מסוימת נתפסים כדומים זה לזה ושונים מהותית מחברי קבוצות אחרות – כלומר, הם מניחים אחידות בתוך הקבוצה והבדלים מהותיים בינה לבין אחרות.
מאפליה גלויה לגזענות סמויה
עם זאת, אפליה שמקורה בגזענות סמויה עדיין נוכחת מאוד גם כיום במרחבים ובמוסדות רבים, ביניהם גם מוסדות אקדמיים (Jochman et al., 2019; Manejwala & Abu-Ras, 2019; Mathies et al., 2019).
דעות קדומות וסטריאוטיפים עשויים להוביל להתנהגות מפלה, גלויה או סמויה.
בימינו, אפליה גלויה – כלומר כל אמירה או פעולה שמפלה אדם ישירות בשל השתייכותו הקבוצתית – אינה חוקית ואף הפכה לפחות מקובלת מבחינה חברתית משהיתה בעבר (Swim et al., 1995; cf. Basford et al., 2014).
מיקרו־אגרסיות והשפעתן על חוויית הפרט
בדומה לשאר רכיבי ההכללה במודל וחשיבותם, מצבים של חוסר סובלנות, אפליה, גזענות ומיקרו־אגרסיה במרחב האקדמי נקשרים לנזקים בריאותיים ורגשיים, לירידה בהישגים הלימודיים ולעלייה בנשירה (Misawa, 2010; Wolff & Himes, 2010).
תפיסות עולם המבוססות על סטריאוטיפים ודעות קדומות – כגון שוביניזם, גזענות או גילנות – עשויות להוביל להתנהגויות פוגעניות ומפלות גם מצד מי שרואים עצמם כליברליים, סובלניים ובלתי מוטים.
כך למשל, מחמאה לסטודנט מקבוצת מיעוט על “חדות מחשבתית” עשויה לחשוף ציפייה נמוכה ממנו מראש בשל השתייכותו לקבוצה זו, ואמירה מזלזלת שנאמרה בכיתה עלולה לשאת אופי מבזה והתייחסות פוגענית כלפי קבוצה שלמה.
תופעות אלה מכונות מיקרו־אגרסיות – עלבונות יומיומיים קטנים שחברי קבוצות מגוונות חווים באינטראקציות שגרתיות (Sue et al., 2007).
הגינות
הוגנות כערך מוסדי
הוגנות היא עיקרון יסוד באקדמיה ויעד בעל חשיבות עליונה, כאחד האמצעים להשגת מצוינות אקדמית ולעמידה באתגרים חברתיים ותרבותיים לטובת קידום גיוון, שוויון ושותפות.
מדיניות מוסדית והמסר הערכי
באמצעות הטמעת מדיניות שתומכת בהוגנות, המוסד האקדמי יכול להעביר מסר לפיו אי־שוויון וחוסר הוגנות – גם אם היו נהוגים בעבר או עודם קיימים במרחבים שונים בחברה – אינם חלק מהמארג הערכי שהוא מבקש לייצג ולקדם (Tankard & Paluck, 2016).
למדיניות המוסדית ולפרקטיקות הנהוגות בקמפוס משמעות רבה, היות שהן מעבירות לכלל הסטודנטיות והסטודנטים הלומדים במוסד, וגם מעבר לו, מסר בדבר הנורמות הראויות, התקינות והמקובלות בהקשרים אלה.
השפעות הגיוון
בין היתר, נמצא כי לימוד בכיתה מגוונת ואינטראקציה חיובית ומתמשכת עם עמיתות ועמיתים מקבוצות אוכלוסייה אחרות, מתקשרים להעלאת יכולתו של הפרט להתבונן ולפרש את העולם מנקודת מבטו של הזולת (perspective taking) ולמעורבות אזרחית (Gurin et. al., 2002). שתי יכולות אלה - התבוננות מפרספקטיבת האחר ומעורבות חברתית-אזרחית - מהוות בסיס לקידום רגישות לאי-שוויון ולבניית חברה מכלילה ומשותפת.
בין יתרונותיהם הרבים של גיוון והכללה במרחב משותף, נכללות השלכות חיוביות מעמיקות וארוכות טווח שתועדו במחקר, אשר נוגעות ליכולות ולמיומנויות חברתיות של סטודנטיות וסטודנטים שלמדו בכיתות מגוונות בהן התקיימה אינטראקציה חיובית ומתמשכת בין חברות וחברי קבוצות חברתיות שונות.
שייכות
תחושת שייכות
השייכות היא אחד הצרכים האנושיים הבסיסיים והעמוקים ביותר.
לחוויית שייכות השפעה על תחושת הערך העצמי, על הקשר בין אנשים מקבוצות שונות, על המוטיבציה, ההתמדה וההצלחה האקדמית.
הצורך בשייכות
במקביל, החברות בקבוצה מהווה מרכיב חשוב בתפיסתו העצמית של הפרט ומקור להערכה עצמית חיובית (Tajfel and Turner, 1978, 1979; Harris and Cameron, 2005).
הצורך של פרטים להשתייך לקבוצה ולהרגיש מקובלים ומוערכים על ידי חבריה הוא צורך בסיסי ומשמעותי עבור כל בני האדם (Tajfel & Turner, 1978, 1979; Baumeister & Leary, 1995).
צורך הזה מסופק כאשר הפרט מקיים אינטראקציות חיוביות ומשמעותיות עם חברות וחברי הקבוצה לאורך זמן, וכך הוא חש חיבור והזדהות עמה.
שייכות במרחב האקדמי
עבור סטודנטיות וסטודנטים וסגלים מקבוצות גיוון, האפשרות לחוש חיבור והזדהות הינה מורכבת יותר. היא מושפעת הן מחוויית השייכות הבסיסית אל קבוצת ההשתייכות הראשונית שלהם, והן מחוויית היותם שייכים לקבוצת מיעוט אל מול קבוצת הרוב במרחב האקדמי.
ואמנם, סטודנטים מקבוצות מיעוט מועדים יותר לחוות את השתייכותם כפחותה וכמוטלת בספק, וחוויה זו מקושרת להישגים לימודיים נמוכים יותר ולשיעורי נשירה גבוהים יותר (Stayorn, 2018). בהתאם, נמצא כי התערבויות פסיכו-חברתיות שהתמקדו בהעלאת תחושת השייכות בקרב סטודנטיות וסטודנטים מקבוצות מיעוט, הפחיתו את פערי ההישגים האקדמיים (Spitzer and Aronson, 2015) ובכך תרמו למיצוי הפוטנציאל להשכלה גבוהה בקרב סטודנטים וסטודנטיות מאוכלוסיות מגוונות.
רכיב השייכות (belonging) קשור לתחושת ההזדהות של הפרט עם הזהות הקולקטיבית של המוסד או של יחידת הלימוד וערכיהם, לקשריו הבין־אישיים עם פרטים אחרים – סטודנטים וסטודנטיות וסגלים אקדמיים ומנהליים – ולמשמעות של כל אלה בתפיסתו העצמית.
למדיניות המוסד וליחסים הנרקמים בין הקבוצות השונות בקמפוס – יש השפעה ישירה על תחושת השייכות או הניכור של חברות וחברי הקהילה האקדמית.
כאשר הצורך בשייכות אינו מקבל מענה, או נענה באופן חלקי בלבד, הפרט מחפש באופן מתמיד רמזים מהסביבה שיאששו או יפריכו את תחושותיו באשר להשתייכותו. עיסוק מתמיד זה עלול לפגוע בתפקוד הקוגניטיבי והרגשי (Scorgie and Forlin, 2019) ולהשפיע לרעה על בריאותו הגופנית והנפשית (Walton and Cohen, 2007; 2011).
קול
השמעת קול
היכולת להביע קול - להישמע, להיות חלק מדיון ולהשפיע - היא תנאי בסיסי לשותפות במרחב האקדמי והחברתי.
כאשר קבוצות שונות בקמפוס משמיעות את קולן, מתקיימת למידה הדדית שמקדמת הבנה, שוויון והכללה.
על ייחודיות והשמעת קול
היכולת להתבטא ולאפשר להיבטים שונים בזהות הייחודית לבוא לידי ביטוי כלפי חוץ, מושפעת ממידת הביטחון והנינוחות של הפרט במרחב, וזו מושפעת מתפיסת הנורמות ומהמסרים שהפרט מקבל וקולט (Luijters et. al., 2008). היא תלויה, בין היתר, ביחסים בין קבוצת המיעוט וקבוצת הרוב ובנורמות הרווחות במוסד האקדמי ביחס לקבוצות שונות.
תחושת ייחודיות היא צורך אנושי אוניברסלי (Snyder & Fromkin, 1980; Schumpe & Erb, 2015; Jensen, et. al., 2014), המקבל מענה, בין היתר, באמצעות ביטוי אותנטי של הזהות הייחודית דרך השמעת קול והבעת עמדה, גם כשהיא שונה מעמדתם של אחרים.
איום הסטריאוטיפ
המחקר מצביע על כך שעיסוק בחשש שנגרם בשל איום הסטריאוטיפ, גוזל משאבים קוגניטיביים ניכרים ומשפיע לרעה על ההישגים הלימודיים ועל ההשתלבות החברתית (Steele et. al., 2002; Casad and Bryant, 2016).
גם ההיפך נכון, כלומר האפשרות להשמיע קול ולבטא את צרכיהם נמצאה כמעצימה עבור סטודנטים וסטודנטיות מקבוצות גיוון, אשר לרוב ממעטים לחשוף את קשייהם (Heng, 2017).
כחלק מניהול זהות, פרטים המשתייכים לקבוצות גיוון עלולים להיות נתונים ל"איום סטריאוטיפ" (Steele et. al., 2002): חשש מפני אישוש סטריאוטיפים שליליים ביחס לקבוצת ההשתייכות שלהם (Block et. al., 2011).
בשל איום הסטריאוטיפ, סטודנטיות וסטודנטים המשתייכים לאוכלוסיות גיוון, עשויים לחשוש שבדבריהם הם יאששו את התפיסות הסטריאוטיפיות המיוחסות לחברות וחברי קבוצתם, ולכן יבחרו, לעיתים, להימנע מהשמעת קולם.